פיטורין
זכותו של מעסיק לפטר עובד שאינו מבצע את עבודתו כיאות, אך החוק מגדיר שורה של מצבים שבהם אסור לפטר עובדים במטרה להגן עליהם מפני אפליה, התעמרות או למנוע את השתקתם.
החקיקה והפסיקה מגדירים כיצד צריך להראות הליך פיטורין תקין ומכבד. הליך זה כולל עריכת שימוע ומתן הודעה מוקדמת לעובד, ומגדיר פיצוי ללא הוכחת נזק במקרה של פיטורין שלא כדין. כמו כן קיימת התייחסות מיוחדת בחוק ובפסיקה להתפטרות ובפרט לנושא התפטרות בדין מפוטר ולנושאי פיצויי פיטורין.
החוקים המרכזיים העוסקים בנושאי פיטורין:
- חוק פיצויי פיטורים מ-1963 מגדיר מי זכאי לקבלת פיצויי פיטורים, מהי רציפות תעסוקתית, ובאילו תנאים תחשב התפטרות בדין מפוטר. כמו כן, חוק זה מגדיר את שיעור פיצויי הפיטורים.
- התיקונים של חוק הגנת השכר מ-1977 ו-2014 עוסקים בנושאי פיצויי הלנת פיצויי פיטורים. הם מגדירים מהו המועד לתשלום פיצויי הפיטורים, ומגדירים כיצד יחושבו פיצויי הלנה על איחור של יותר מ-15 יום מהמועד, לפי שתי מדרגות: עד 30 ימי איחור, ומעל לכך.
- חוק הודעה מוקדמת לפיטורים ולהתפטרות מ-2001 עוסק בחובת ההודעה המוקדמת לפיטורים ולהתפטרות ומגדיר כיצד היא צריכה להתבצע, כמה זמן לפני הפיטורים עליה להנתן, מגדיר את האפשרות לוותר על העבודה בפועל, ומגדיר את הענישה על פיטורין או התפטרות ללא הודעה מוקדמת.
- חוק שיווין הזדמנויות בעבודה מ-1988 אוסר על פיטורין שהסיבה להם היא אפלייה מטעמי מין, נטייה מינית, מצב משפחתי, מצב הורות, גיל, גזע דת ולאום, דעה פוליטית או השתייכות מפלגתית, או שירות מילואים.